טיפה סיפור רקע :
הריון ראשון שבוע 41 נגמר בקיסרי חירום בעקבות מצוקה עוברית אחרי שכבר הגעתי לפתיחה מלאה. הפרדה של 12 שעות, דכאון אחרי לידה, הנקה שנחרבה והמון רגשות אשם שעבדתי איתם ועדיין עובדת קשה כדי להחליש את הקולות האלו בראש.
בהריון השני סבלתי ולזה הצטרף החשש ללידה מוקדמת בשבוע 32. ביום ההולדת שלי 6 שבועות לפני התאריך לידה המשוער מגיעים למיון יולדות כי אני שוב עם צירים, יושבים מולנו רופאת נשים ורופא בכיר של מחלקת יולדות.
הרופא מסתכל בעיניים של בעלי ואומר לו "אם היא הייתה אשתי הייתי דורש ממנה להתאשפז. לפני שבועיים כמעט מתה אצלנו יולדת שניסתה ללדת רגיל אחרי קיסר .אז אתה תגיד תודה אם נספיק להציל את אשתך כי את הילדה אתה תאבד".
באותו רגע שהמשפט נאמר אני חותמת על סירוב אשפוז ונשבעת שלבית חולים הזה אני לא נכנסת יותר ומתחילה לחפש דולה.
כעבור יומיים פוגשים את שירה הדולה שעושה לנו סדר ומעלה השערה שיש לי סימפליוזיס שבגללו אני לא מצליחה ללכת ויש לחץ על צוואר הרחם.
נקפוץ קדימה 16.11 אנחנו נפגשים עם חברה שעושה לנו צילומי הריון. אני בצחוק אומרת לה "תכשפי לי איזו לידה אבל רק ממחר בערב כי הזמנו כרטיסים לסרט".

17.11 4:30 בבוקר אני מתעוררת כדי ללכת לשירותים. בשניה שאני קמה מהמיטה יורדים לי המים, מעירה את אנטון ומתקשרת לשירה לעדכן שככל הנראה נתחיל לזוז לכיוון ראשון כדי להשאיר את הבכור ואת הכלב אצל אמא שלי (אנחנו גרים באשקלון) ושבינתיים אין צירים. אני מנתקת את השיחה ואז מגיע ציר כואב. לאט לאט מארגנים את כולם ונכנסים לאוטו. הכלב מקיא מקדימה, פיליפ שר ומספר לי על מכוניות ואני עם ציר כל 3 דקות ומים שלא מפסיקים לרדת.

מגיעים לראשון ואני מתקשרת לשירה כבר בקושי מדברת בין ציר לציר מנסים להחליט לאן נוסעים לניאדו או קפלן. לוקחים סיכון ומחליטים על לניאדו. 40 דקות נסיעה ואנחנו שם, ציר כל דקה באורך דקה וחצי אני מתעצבנת על אנטון שכל חור בכביש הוא נכנס אליו.
6:00 בקושי מגיעים למיון יולדות שם פוגשות 2 מיילדות מחברות למוניטור שואלות כמה שאלות על ההריון ובודקות אותי פתיחה 4.5. אני מייללת שאני רוצה לישון ואפידורל או ניתוח. באותו רגע נכנסת שירה מחבקת אותי שואלת איזה משהו ומודיעה לי שאני ככל הנראה בפתיחה מלאה. המיילדת בודקת שוב ובאמת אני פתיחה מלאה.

עוברים לחדר לידה, הוא חשוך, המיילדות מציגות את עצמן, אני בינתיים תולשת מעצמי את העירוי ואת החלוק כי חם לי. נשענת על שירה כל ציר שכבר התחיל ממש ללחוץ.
באיזה שלב מבינה שאני צריכה לשכב אז מטפסת על המיטה ונשכבת על הצד מחזיקה את הרגל שלי ומוחצת את היד של שירה בין לבין.
המיילדת מנסה לגעת בי אני נוהמת עליה שלא תיגע בי ועל אנטון שמקרקר סביבי ומדבר בלי סוף, נוהמת שישתוק ולא יגע בי כי הוא מעצבן אותי כרגע.

8:00 סופי נולדה לתוך הידיים שלי וישר הונחה על הבטן שלי גוף קטנטן וורוד 3.300 של אושר צווח. נתנו לחבל הטבור לסיים לפעום וחתכו. בינתיים נכנסה רופאה לתפור אותי בזמן שסופי נמנמה על אבא שלה.
אז גם אני וגם הקטנה בסדר למרות ההפחדות של הרופא, שתינו בריאות ושלמות ולא נפרדות כבר 5 חודשים.